6 שנים ליונתן

נכתב ע״י משה גורן

עברו כבר 6 שנים מאז שאתה איננו איתנו. קשה לבטא את הרגשות שעולות לי בעקבות הזיכרונות הרבים: למגע ביננו, לדברים שעשינו ביחד, לשיחות שנהלנו, מחשבות שלך בנושאים שונים, נהגת להתייעץ איתי בדילמות שעמדו לפניך, בד"כ לא היו לי תשובות נחרצות, אלא רק דרכי פעולות אפשריות הנתונות להחלטה שלך. כיף היה לגדל אותך, לראות אותך הופך מילד ביישן מלא חששות לנער עם ביטחון עצמי, פתוח לנעשה סביבו ומג בש דעות אישיות. סקרן ובעל יוזמות לפעילות, אוהב להפתיע עם מחוות למשפחה ולחברים. התגייסת לצבא עם חשש גדול האם תהיה לך מספיק נחישות, אומץ ויכולת, האם תוכל לעמוד בדרישות. לא רצית לשרת ביחידה מיוחדת, אלא סתם בגדוד תותחנים. לאחר חודשים מעטים ביחידת העילית מורן הרגשת שהיחידה קטנה עליך, לא מספיק קרבית וניסית לעבור ליחידה נועזת יותר.

אהבת מאד לבקר בקיבוץ משמר השרון של סבא וסבתא ובילית בו בחופשות. חבל היה לך שאנחנו לא גרים בקיבוץ כמו בני הדודים שלך. שאלת אותי לא פעם למה עזבתי את הקיבוץ לחיות בעיר.
החיים המהירים מלאי התרחשויות וחידושים שצצים כל שני וחמישי הקשו על ההסתגלות והעמידה בקצב, לא התאימו לך. לעיתים סירבת לאמץ טכנולוגיות חדשות. דוגמא יפה לכך היה הטלפון הסלולרי דור ישן פרימיטיבי, שסירבת להחליף עם מכשיר סמארט-פון מתקדם בטענה שהמכשיר הישן שלך מספיק טוב ועונה על הצרכים שלך. כעבור שנים כאשר הטלפון הישן התפרק, הסכמת לקבל ממני פלאפון חדש שקניתי כמתנה לכבוד יום ההולדת שלך. אחת הסיבות להסכמה הייתה כדי שתוכל לעקוב אחר המשחקים של מכבי תל-אביב.

הבעת בפני את האכזבה שלא נולדת בדור קודם כמוני, בטענה שהיית מרגיש הרבה יותר שייך לחברה למדינה, ויכול להזדהות עם המטרות המשותפות.
המוות המוקדם שלך מנע ממך לחיות בתקופה הנוכחית שבה המדינה משתנה במהירות, החמס כבש את הנגב המערבי רצח ושבה מאות אנשים, הביטחון נפגע וחבלי ארץ שלמים בצפון ובדרום הופקרו ונעזבו. במדינה כל המוסדות וצורות החיים שהיו לנו נהרסים, נוצר קיטוב והשנאה בחברה. הממשלה לא מצליחה לשלוט ולענות על צורכי הציבור בדברים הבסיסיים ביותר.
אני בטוח שלא היית אוהב את מה שקורה במדינה שאהבת ואולי הידיעה הזו נחסכה ממך.

החברים שלך שומרים על קשר איתנו ואנחנו מלווים אותם ועוקבים אחרי איך הם מתקדמים בחיים, הקימו משפחות, נולדו להם ילדים והם מבססים את ביתם. בצד השמחה על הצלחותיהם יש לנו עצב קטן בלב, שאנחנו לא זכינו. הגעגועים אליך לא פוחתים עם הזמן, אפילו מתגברים.